המועצה החדשה לזכויות אדם של האומות המאוחדות 

המאמר התפרסם לראשונה באתר האישי של המחברת

העצרת הכללית של האו"ם אישרה השבוע את הקמתה של מועצה לזכויות אדם שתחליף, בשעה טובה, את הנציבות לזכויות האדם (human rights commission). הקמת המועצה היא חלק חשוב מן הרפורמה שהציע מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, שנועדה להציל את כבודו המתדרדר של הארגון שהוא עומד בראשו. תפקודה נטול האמינות של הנציבות לזכויות אדם הטיל צל כבד על האו"ם כולו, כדברי אנאן.

אחד הדברים שהמועצה באה לנסות למתן, היא הפוליטיזציה המובהקת (מובהקת מדי אפילו לטעמו של האו"ם) של הנושא. הפוליטיזציה שגרמה לכרסום באמינותה של הנציבות ואתה בזו של האו"ם כולו, נבעה מכך שמדינות בעלות רקורד מפוקפק ביותר בזכויות אדם יכולות היו לשבת בנציבות הזאת כחברות, ואף להיבחר לעמוד בראשה או כחברות בתת-ועדות חשובות בה. מדינות כמו סודאן, שהיתה אחראית לרצח-עם בזמן כהונתה, זימבאבווה, לוב וקובה, אם לתת רק כמה דוגמאות. כתוצאה מכך, הן יכולות היו לחסום כל גינוי להפרת זכויות אדם על-ידן הן או על-ידי חברותיהן, שלא לדבר על פעולה נגדן.

ארבע מדינות התנגדו בהצבעה על הקמת הגוף החדש: ארה"ב שהובילה את ההתנגדות, ישראל, איי מרשל ופאלאו. שלוש נמנעו: בלרוס, אירן וונצואלה. בושה, לא? ובכן, לא בטוח. למרות שאני סבורה שבסופו של דבר צריך היה לתמוך בהקמת הגוף הזה, מפני שכל שינוי יהיה שיפור על-פני המצב הקיים, יש להבין את מקור התנגדותה של ארה"ב. ההצעה המקורית דיברה על מועצה שחבריה ייבחרו ברוב של שני-שליש בעצרת הכללית, מה שנועד להבטיח את חסימתן של מדינות בעלות רקורד מפוקפק במיוחד של פגיעה בזכויות אדם מלשבת בגוף שאמור לפקח על פגיעות אלו. בגלגולים השונים שעברה ההצעה, הורדה הדרישה הזאת והתקבלה הפשרה של רוב חברות העצרת הכללית (95 מדינות). ארה"ב עמדה על כך שהדרישה לרוב מיוחס תישאר על כנה. אפילו הניו-יורק טיימס הליברלי תמך, הפלא ופלא, בעמדתה של ארה"ב. במאמר מערכת שפורסם ב-26 בפברואר וכותרתו "הבושה של האו"ם", פתח העיתון ואמר כי "ג'ון בולטון, שגריר ארה"ב באו"ם, צודק". אמירה שעל מערכת העיתון היה, מן הסתם, לבלוע הרבה צפרדעים לפני שהוציאה אותה מתחת לידה, בהתחשב להתנגדותה למינויו של בולטון, בזמנו.

מי שנלחמו בדרישה לרוב של שני-שליש, למרבה המבוכה, היו דווקא ארגוני זכויות האדם. אלו שהמאבק בפוליטיזציה של הנושא צריך לעמוד בראש מעייניהם, כמו שמתיימרים לטעון כי הגנה על זכויות אדם היא עניין אוניברסלי, שאסור כי יוכתם במאבקי הכוח הפוליטיים הבינלאומיים. אולי לא רק מבוכה אלא בושה של ממש. ארגונים אלו, כלשון הניו-יורק טיימס באותו מאמר מערכת, "העדיפו קונסנזוס רב-צדדי על-פני חובתם להיאבק למען ההגנה החזקה ביותר האפשרית על זכויות אדם".

השינויים הבולטים במועצה: 47 חברים (לעומת 53 בנציבות); שלוש פגישות שנתיות (לעומת אחת); אמצעים להתערב בהפרת זכויות אדם; בחינה תקופתית של הרקורד של כל 191 המדינות החברות באו"ם; הקדנציה של חברות המועצה תוגבל לשלוש שנים ושתי קדנציות עוקבות, כשהרקורד שלהן ייבחן במהלך הקדנציה; ואפשרות להשעות מדינות חברות שיימצאו פוגעות "פגיעה גסה ושיטתית" בזכויות אדם אם יימצא לכך רוב של שני-שליש בין חברי המועצה. ובכן: כן, טוב יותר מקודם. לא טוב דיו. מלה לפקידי משרד החוץ (הקוראים את הבלוג הזה בשקיקה, אני בטוחה): אם כבר ישראל מתנגדת, כדאי שהתנגדותה לא תנבע מכך שהיא עושת דברה של ארה"ב, כרגיל, אלא מעמדה עצמאית ומנומקת. הנה עוד סיבה לבושה קטנה.